בחום הקיץ הלוהט, שתי נשים ויאטנמיות צעירות משבטי גאי גוי וגיא וייט מצאו את עצמן בדילמה. תפילותיהן הנלהבות לאלים לא נענו, מותירות אותן מרגישות מוזנחות ומדוכאות. עם גבן אל הקיר, הן החליטו לקחת את העניינים לידיים. הן האמינו שאם יוכלו להציע לאלוהויות חוויה של הנאה עזה, זה יספיק כדי להרוויח את חסדן. שתי הבנות, שתיהן בתחילת שנות העשרים שלהן ורעננות כמו טל בוקר, החלו בריקוד הפרובוקטיבי שלהן לאלים. גופן, חינני וגמיש, נע בתיאום מושלם, תצוגה מגרה של מרץ נעוריהן. עיניהם, מלאות געגוע וייאוש, ננעצו בישות בלתי נראית מעל, הקהל היחיד שלהם. האווירה היתה עבה מציפייה ותשוקה, עדות לאמונתם הבלתי מעורערת ולעוצמת תשוקותיהם. ובעוד הם ממשיכים בריקוד שלהם, הם לא יכלו שלא לקוות שהקרבתם תספיק כדי להטות את תשומת הלב של האלים כלפיהם.